ארבע ותשע דקות

הוא שלף את הסיגריה

והדליק אותה,

כגורם לחיים שלה

להתחיל ולהיגמר;

באותה פעם,

באותה נשימה.

עוד שתי דקות והשעון ייעצר.

נשיקה אחת בשתיים ושתי דקות

בלילה קר

והעולם שותק.

אז הוא לקח רגע והניח בתוכו מילה והגיש לך אותו במעטפה כחולה, יפה לתפארת.
כך גם את היית, חשופה בזכרונו לכל מראה קודם נושן.
לקחת רגלייך וצעדת במהירות לעברו, כמפחדת שהרגע עצמו יעבור ויחלוף לו ולא תצליחי לעצור אותו ולשהות לרגע אחד ברגע עצמו,
בו שניכם עומדים האחד מול השנייה ואומרים מילות אמת.
הוא אמר שהוא זוכר אותך ולא שוכח.
גם שהזמן חלף מכבר.
הבטת בו עם עינייך החודרות השקופות בזיכרון
ולחשת לו כמה שאת כאן ושלא עזבת אותו. עוד לא.
אך את יודעת שאת צריכה. כדי שיוכל להמשיך כבר בחייו,
שהכאב שבו טיפה יישכח והוא ירגיש חופשי.
חופשי מרגש. חופשי ממך. מאהבה מתה.
כי את כבר לא רק בזיכרון שלו, את כמו אבק ברוח מפוזרת בין זיכרונות ישנים שלו
לזמן של עכשיו, נוכחת בכל רגע אך לא שם באמת.
אז הוא מניח את הקופסה שהביא עימו מבעוד מועד על קברך ולחש לך בשקט שהוא אהב אותך עד הרגע הזה, הנוכחי,

ועכשיו כבר לא, תתני לו להמשיך הלאה ממך.
והרוח מפזרת שיערו על עיניו טיפה, הוא מביט בשמך החרוט על הקבר ונושם עמוק.
הקופסה זזה מעט וזה סימן בשבילו שהסכמת.
החלטת גם את לתת לשניכם להמשיך הלאה מאותו רגע.
והאוויר עצר, לא זז, כמו קפא וחיכה שיחיש צעדיו ללכת ממך ומשם כמה שיותר מהר כדי שלא ימשיך לכאוב יותר.